מחשבות

מתוך פאנל שזכיתי לקחת בו חלק בכנס למנהלות משאבי אנוש בארגון של עיתון דה מרקר כחלק מהדברים שאמרתי שם, אני הצעתי לארגונים למנות תפקיד של 'נאמן פוסט-טראומה'.

יש ימים שאני מרגיש כמו מדף של רגשות. שמחה מנסה להחזיק אור, עצב שמושך אותי למטה, פחד מחזיק אותי דרוך, וחרדה… תמיד מנסה להרים את הראש. מי שראה את הסרט "הקול בראש" יודע, אין רגש מיותר. גם חרדה ועצב לא נגדנו, הם שם כדי לשמור עלינו בדרכם המיוחדת. בפוסט-טראומה זה פשוט נהיה רועש. הקולות מתערבבים, והלב מנסה לעשות סדר. כי האמת? זה לא רק הקול בראש, זה גם מה שהלב לוחש בשקט

בהתחלה הסתכלתי על היוגה מהצד ואמרתי לעצמי: "עזוב, זה לא בשבילך. אתה לא אלזה מ’לשבור את הקרח‘". אבל אז גיליתי שאולי בעצם… אני קצת כן. כי מה היא אומרת שם כל הזמן? Let it go. והאמת? זה בדיוק זה. לא לשכוח, לא לברוח - פשוט לשחרר. את המתח בגוף, את המחשבות שרצות, את הצורך כל הזמן להילחם. פוסט־טראומה זה לא רק בראש. זה גם בגוף. והיוגה, בלי הרבה מילים, עוזרת לחבר ביניהם. לנשום איפה שכואב, להישאר איפה שקשה, ולגלות שאתה יכול קצת יותר ממה שחשבת. אז לא, אני לא עומד על הראש. אבל לפעמים, בין

לפעמים החיים שולחים לך סימן עטוף במקרה. ספר קטן, עטיפה שקטה, ואתה לא מבין כמה הוא עומד לגעת לך בלב. ככה זה היה כשנפל לידי “פציעה שקופה” של Hadar Cohen , המביא את סיפורם של חמישים ישראלים המתמודדים עם פוסט-טראומה. חמישים קולות שונים, אבל כל אחד מהם הוא גם קצת הקול שלי. קראתי, ונשארתי לשתוק. כי בין המילים מצאתי את עצמי, את השקט שאחרי הסערה, את הרצון להסביר, ואת הפחד להיות שקוף מדי, להרגיש יותר מדי, להישבר שוב. פוסט-טראומה היא לא סימן על הגוף. היא תדר שמלווה אותך גם כשלא רואים.